הרגשה של בית

הגענו לרגע, יפה שלי בו אנחנו מסתכלים על שלושת החודשים האחרונים - כן, אנחנו כאן כבר קצת יותר משלושה חודשים, 

ומגיעים למסקנה כי יש לנו כבר תחושה של בית. בעודי כותבת את השורות האלה ממש אני נזכרת בחברתי נטע ברזילי שחלקה איתי לפני כשנתיים לראשונה, ואחר-כך עוד כמה פעמים את מחשבותיה ובעיקר רגשותיה לגבי המשמעות של "בית" שעלו בה לאור שינויים בחייה. אני מרגישה שאצלי ואצלנו המושג מאוד התחדד לאור התהפוכות ועם זאת גם השתנה - כמו שהכל משתנה כל הזמן.

אז ככה, מה שבטוח זה ש"הבית" זה בעצם שלושתינו - את, אבא ואני והחיבור בינינו, עם השיגרה המבורכת שלנו, הצחוקים, האוכל, ההרפתקאות וההתנסויות וכמובן גם המתחים והריבים והעייפות שאנחנו לא נותנים להם להיות הגורמים המרכזיים אבל כמו בכל בית גם הם שם.  את מביעה את זה בצורה מאוד ברורה כשאת מבקשת את אבא הרבה כשהוא לא נמצא איתנו - כמה פעמים במשך היום (ובימי שני כל שעה בערך) מבט עגום עולה על פנייך ואת אומרת בקול מלא בערגת געגוע "אבא". "את מתגעגעת לאבא?" אני שואלת, "כן" את אומרת, "אבא", "אבא יחזור אחה"צ", אני עונה, או בהתאם לשעת היום "אבא יחזור עוד מעט" שגורר תגובה מאוד נלהבת "אבא אבא!!!""

כל דבר מתקשר אצלך עכשיו לשלושתינו. למשל כשאני מספרת לך סיפור ויש שם איש שמצחצח שיניים (במברשת נעליים - כי זה המפוזר מכפר אזר), את אומרת "עלמה" - ומצביעה על השיניים שלך, "נכון גם את מצחצחת שיניים" אני אומרת ואז את אומרת "אבא, אמא" , "נכון גם אנחנו מצחצים שיניים" אני אומרת.

כמובן שאת מאוד מאוד נהנית כששלושתינו עושים אותו דבר ביחד - למשל נוסעים באופניים עם קסדה על הראש או אוכלים לחם עם פרוסת גבינה צהובה עליו ולוקחים ביס ביחד, את מתאמת בתנועות ראש את הביס הסימולטני.

מה שבטוח שהאהבה שלנו אלייך מחזקת את אהבתינו האחד לשניה ושלושתינו ביחד מרגיש מאוד נכון, בבית ומשפחה. והבית הפיזי נהפך מיום ליום יותר לחלק מתחושת הבית וזה נחמד מאוד, אבל על כך בפוסטים הבאים.

בינתיים כמה תמונות לסיום של הספות והכורסאות והערה חשובה - אנחנו מאוד מתגעגעים לפפיה שלנו אבל שומעים וגם רואים בסקייפ שטוב לה מאוד אצל סבים ויש לה עכשיו חצר פרטית משלה אז זו בהחלט נחמה