יום רביעי, 9 בפברואר 2011

מסיבת יום ההולדת שלך



את יום ההולדת שלך התחלת לתכנן כבר מזמן, בערך כשלמדת להגיד שאת בת שנתיים וחצי, התחלת לשאול מתי תהיי בת שלוש. ומאז יום ההולדת של חברך לגן ניית'ן שבו השתפפת (שנערך לפני 4 חודשים), לא הפסקת לתכנן - מי יבוא, איזו עוגה נכין, הפניאטה שתהיה ואיזו צורה תהיה לה וכמובן שהחלטת על מתנת יום הולדת - גיטרה, שתוכלי לדברייך "לנגן ןלשיר איתה שירים שכתבתי". 
אז כמובן שאנחנו הצטרפנו לתיכנונים ולפני כשבועיים התחלנו לשאול אותך את מי את רוצה להזמין ליום ההולדת, הרשימה הייתה עקבית ביותר. 
לגבי העוגה היתה תוכנית שהחזיקה מעמד בערך שלושה חודשים: "אני רוצה עוגה עם טרקטור ואוטו מכבי אש ועגלה של אוטו מכבי אש" אני חושבת שאת ההשראה קיבלת משיחת סקייפ עם סבתא עירית ורותם אחרי יום ההולדת שלו שבה הם סיפרו לך שהייתה לו עוגה בצורת טרקטור:) לשמחתי, כי ללא ספק מעט חששתי מהאתגר, כשבועיים לפני יום ההולדת פתאום החלטת על שינוי:"אני רוצה עוגה של חתול וכלב נפגשים". 
התיכנון המקורי היה לערוך את יום ההולדת כאן בביתנו, אבל, לשמחתנו הרבה קיבלנו במתנה מזג אויר אביבי ויפהפה ולכן הועברה החגיגה לפארק שבמרינה של ברקלי, על חוף מפרץ סן-פרנסיסקו, עם תפאורה של סירות מפרש קטנות שעוברות מדי פעם, בדשא שטוף שמש עם מגרש שעשועים קטן ונחמד ליד.


האירוע החגיגי התרחש ביום ראשון, יומיים לפני התאריך הלועזי ויום לאחר התאריך העברי, וביום שבת שקדם אליו היינו עסוקים בהכנות רבות שלך, כמובן, היה חלק מאוד פעיל בהן. הכנו את הכיבוד - פיתות, פשטידות, סלטים וגבינות וכמובן - העוגה. את יודעת כבר שאני מאוד אוהבת לאפות, גם עוגות לפעמים, אבל אמנות פלאסטית היא לא בדיוק הצד החזק שלי, אבל, בשבילך, אני הופכת למעצבת עוגות בעת הצורך, וכמו תמיד מזל שיש את אבא בסביבה, הוא הרבה יותר מוכשר ממני בציור ובפיסול ועזר מאוד בכל התהליך. החלטנו שאנחנו לא רוצים שזו תהיה עוגת שוקולד, הרעיון של סוכר וקפאין לילדים, בייחוד קצת לפני שנת הצהריים אף פעם לא דיבר אלינו, ולכן העוגה שנבחרה היא עוגת גזר. לציפוי ולעיצוב החלטתי לעבוד לראשונה בחיי עם מה שנקרא באמריקאית "frosting" מדובר בעיסה מאבקת סוכר מעורבבת עם מעט תוספות שקל מאוד לעצב אותה והיא מתקשה אחר-כך ולא זזה מהמקום. החלטתי גם לא להשתמש בצבעי מאכל מלאכותיים בכלל ולכן החתול מורכב מפרוסטינג יוגורט, את הצבע הורוד השגתי ע"י ערבוב עיסת פטל בתערובת. הכלב הוא פרוסטינג שהוספתי לו סוכר חום לקבלת הצבע החום ובעיניים ובפה ערבבתי קצת שוקולד מריר (שיהיה קצת שוקולד בכל זאת). הלשון שלהם היא חטיף פירות יבשים שעשוי מפטל גם ופשוט גזרתי אותו (כמו לדר מפטל). העיניים הן סוכריות (style M&M) שקיבלנו בערכת הכנת ginger bread מברברה ודון בעונת "החגים".
שבוע לפני ההכנות קניתי מתקן לעיצוב פרוסטינג וביחד עם מרגו המתקוה עליה אנחנו שומרות בימי חמישי התאמנו - הכנו קאפקייק גזר וקישטנו אותם, היה מאוד כיף!



ביום ההכנות קיבלת מאיתנו גם את הגיטרה לה חיכית, וכך העברנו את היום כשצלילי פריטטתך על הגיטרה ושירתך מלווים אותנו.


בבוקר האירוע, קמנו מוקדם ואבא ועופר נסעו למרינה לסדר ולהכין, את ואני הצטרפנו אליהם יותר מאוחר. השמש זרחה, לא היה ענן בשמים ואפילו הרוח הייתה עדינה ביותר - מזג אורי מושלם! את כל-כך התרגשת מהבלונים שניתלו והכיבודים שסודורו על השולחנות. לאט לאט התחילו להגיע החברים - לוקה ולילי, אייזיק, אריאל, דינה ואשר, דייויד, עזרא, נעמי וג'ונה, אלינה, עידו ומרגו. (עם ההורים כמובן:-)
כולם התכבדו ונהנו מההפעלות  - ערכת בלונים שעפים לגובה עצום תוך השמעת רעשים משעשעים, אוהל מלא בגזרי נייר (מהמגרסות בעבודה של אבא) ובתוכו תחפושות ומגרש המשחקים הצמוד. לסיום חבטת עם חברייך בפניאטה (בצורת הגיטרה) ואספתם את ההפתעות וכיבית את הנרות על העוגה שבה התכבדו כולם כמובן.
חזרנו הביתה עייפים ומרוצים ואפילו הספקת לנום את שנת הצהריים בשעה הרגילה ולקום לאחר צהריים רגוע לאחר מכן. כבר מחכים לשנה הבאה....





































יום ראשון, 6 בפברואר 2011

את בת שלוש!!!!


למרות ההכנות, ההתרגשויות והחגיגות אני עדיין מתקשה להאמין - את בת שלוש!!! נדמה שרק עצמתי עיניים ופתאום גדלת כל-כך ואת ילדה, כבר לא פעוטה, מלאת אופי, רצונות, העדפות, מחשבות, דעות, ואני מנסה להיות כאן איתך בכאן ובעכשיו שלך, ביכולות המדהימות שלך שמתפתחות ומשתכללות כל הזמן, באושר הגדול שלך, בשמחת החיים שלך וגם להיות שם איתך ברגעים הקשים והמתסכלים, לתת לך לחוות אותם ולא להבהל מעוצמתם וכשאנחנו נבהלות, גם להיות שם לרגע כדי שנוכל להמשיך הלאה.

בכל יום מחדש אני משתאה לנוכח התגלית כי אני אוהבת אותך עוד יותר, כזאת עוצמה של אהבה, והיא רק מתגברת ככל שאת גדלה, כי את יפתי, נהיית נהדרת יותר ויותר.

אני מתרגשת כל פעם מחדש מגילויי האהבה שלך, מהאמירה שפתאום באה "אמא אני אוהבת אותך הכי בעולם" מהנשיקות המדהימות שלך, העדינות והרכות, שאת מחלקת לי כשאת ניגשת בשקט, נצמדת לירכי כשאני עומדת ומדביקה שם נשיקה קטנה, או לכתפי כשאני יושבת או לשערי או ללחיי וגם נשיקות פה לפה רטובות ומתוקות.

אני מתרגשת ומחבקת איתך את תחושת הביחד שלנו כמשפחה שכל-כך חשובה לך, את האושר שברגעי השיגרה המיוחדים שלנו, את ארוחות הערב, את ארוחות הבוקר, היותר קצרות של ימי החול והיותר ארוכות של סופי השבוע.

אני נושמת לקרבי את שמחת הגילוי שלך ואת הסקרנות שאינה יודעת גבולות, את השאלות, את התשובות שאת מוצאת בעצמך הרבה פעמים, את ההסברים שלך לדברים (גן החיות סגור עדיין כי החיות עוד ישנות:) ואת האמירה מלאת החוכמה "פשוט ככה זה, ככה אני" שמלווה במחוות הידיים הכי חמודה בעולם. בכלל, שפת הגוף שלך כל-כך מפותחת ונהדרת, הגננות בגן שלך אומרות שאחד הדברים שהן הכי נהנות ממנו הוא המחוות האלה שמזכירות להם יהודים ממוצא איטלקי.

אני נפעמת כשאני צופה מיצירת הקשרים החברתיים שלך שהולכת ומתחזקת, מכך שידעת בדיוק את מי את רוצה להזמין ליום ההולדת שלך ומאמירות מתוקות כמו "למורה החדשה ליוגה בגן קוראים קייט, כמו לקייט חברה שלי מהגן". וגם "מינה היא חברה טובה שלי, אנחנו עושות הרבה דברים ביחד בגן, שוטפות ידיים ביחד, הולכות ביחד לאכול ומחזיקות ידיים בדרך וגם מתנשקות ומתחבקות הרבה". ואת הבקשות שלך שמתגברות בימים האחרונים למפגשים עם חברים שונים מהגן וגם לא "אמא אני רוצה שנעשה היום play date עם ג'ודה ואחות שלו קליאו ועם עידו ועם אלנה, את יכולה להתקשר אליהם?"


אני כל-כך נהנית לראות את העיניין שלך במוסיקה שהולך ומתגבר, את הכמיהה שלך לגיטרה שהתממשה ואת השעות של ישיבה ונגינה בגיטרה, את השירה שלך, שפתאום היא כל-כך בוגרת, עם דיוק במלודיה ובמילים (היום בדיוק חשבתי על זה שלא שמעתי ממך עדיין אף שיבוש של ממש של מילה בשיר בעברית או באנגלית, מילים שאני לא מצליחה להבין או לזכור את שרה נכון).

אני נהנית מההפתעות שאת מכינה לי באנגלית כל הזמן - אוצר מילים שמתפתח בעקר כשאנחנו לא לידך ואז את פתאום שולפת אותו למשל אתמול בארוחת ערב עם חברים "I like this kind better". וגם מכך שלפעמים יוצא לך מבטא ישראלי באנגלית ואמריקאי בעברית (אבל רוב הזמן להפך:-)

אני אוהבת כל-כך לראות אותך עם אבא, את ההתרגשות שלך כשהוא חוזר הביתה, כשאת שומעת את חריקות הגראג' המבשרות את כניסתו ומכריזה "זה אבא!" ובשמחה שאין לה קץ רצה ופותחת את דלת הגראג' לקבלו (כן, את כבר פותחת את כל הדלתות בבית לבד ומצליחה להגיע למקומות שמדהימים אותנו כל פעם מחדש). ואת הרצון שלך לעשות את כל הדברים רק איתו כשהוא חוזר וגם בבוקר לפני שהוא הולך לעבודה.

אני כל-כך נהנית לגלות איתך את הטבע שסביבנו ללמד אותך מה שאני יודעת וללמוד איתך ביחד על צמחים, חיות, חרקים ועוד שאני לא מכירה. וההתרגשות בפעם החארונה שהיינו בטיול בטבע, בו את קראת לנו להראות לנו כל הזמן דברים שמצאת (בדיוק כמו שאנחנו עושים בדרך כלל איתך:)
ולראות אותך מטפסת על עצים, טוב כל מי שמכיר אותי יודע למה זה כל-כך מרגש אותי...

אני כל-כך אוהבת להקריא לך ספרים, ומשתאה מחדש כל פעם כשאת מקשיבה לפרק שלם מספרי פה הדוב (כ-20 דקות) בעיניין רב ושואלת שאלות תוך כדי כמובן!



אני נפעמת מיכולת הוויסות העצמי שלך, ההליכה שלך לחדר לנוח כשאת מרגישה בכך צורך (כמו ברגעים אלה שבזכותם אני מתפנה לכתוב שורות אלה), הבקשה שלך בצהריים ובערב ללכת לישון (די, אני עיפה, בואי נלך לחדר לישון), היכולת שלך להרדם לבדך, הידיעה שלך מתי את רעבה ומתי שבעה (אני לא רוצה לאכול יותר שלא תכאב לי הבטן), והידיעה שלך מתי קר וחם לך (לא קר לי עכשיו, אני מורידה את החולצה, וגם לפעמים להפך).

אני מתפעלת מיצירות האמנות שלך שהולכות ומשתכללות, מיכולת הריכוז שלך ומההנאה שבחשיפה לחומרים שונים, וגם את ההנאה המשותפת לשתינו מלמלא את הידיים בחומרי יצירה (בין אם צבע, חול או בצק - משחק או של לחם) וכמובן את ההנאה מהדבר הכי חשוב כעת ובכלל - תהליך היצירה.

אני כל-כך נהנית לראות אותך רוקדת ולרקוד איתך ביחד כשנופל הכבוד בחלקי. לראות אותך קופצת ומסתובבת ונהנית מכל יכולות הגוף הנהדר שלך. ולצפות בך רוקדת עם חברייך לגן בכל יום שישי בצהריים בקבלת שבת לצלילי הגיטרה של הגננת איליין ושירת הביחד, ותמיד רצה אליי לחיבוק באמצע השיר או בסיומו או גם וגם. ולפעמים אנחנו ביחד נהנות מתרגילי יוגה ופילאטיס שרק בזכותך למדתי כמה הם נמצאים בתוך גוף הילדים באופן טבעי אם רק נותנים להם להתנסות (את וילדים אחרים שאני רואה פשוט מבצעים אותם באופן טבעי כל הזמן, מדהים לא?)


ויש עוד כל-כך הרבה דברים יפים ונהדרים בך, בטח לא זכרתי לכתוב הכל, אבל מה שבטוח זה שאני אוהבת אותך הכי הכי שרק אפשר ויותר ממה שיכולתי לתאר לעצמי אי פעם ואני מחכה בהתרגשות רבה לכל מה שעוד מחכה לנו ביחד...


יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

על אימהות, בנות, משפחה, דורות, עבר, הווה ועתיד

כבר זמן רב שאת מגלה עניין רב באחד מפלאי העולם - תינוקות וכיצד הם באים לעולם והיחסים בין בני המשפחה השונים.
קשה לי להגיד איך זה התחיל, אבל זכור לי שכשהיית בסביבות גיל שנתיים התחלת לגלות עיניין רב בספר שהכנו לך לגיל שנה. מצאת אותו בארון הספרים שכמנהגך טיפסת על אחד מהכיסאות הקטנים שלך כדי למצוא "אוצרות" של ספרים שחדשים לך או שלא עיינת בהם כבר הרבה זמן. את מאוד אוהבת להסתכל בתמונות, לשמוע את הטקסט ולשאול אלות, ואחד הדברים שריתקו אותך ביותר הוא התמונות שלי מההיריון איתך וההסבר שהיית בתוך הבטן שלי.
די מהר עשית משם קישור לחברות ובנות משפחה בהיריון והבנה שמהבטן של אימהות מגיעים תינוקות אחר-כך. השלב הבא היה בקשה לאחים ואחיות, שעליה את חוזרת לפחות פעם ביום כבר חודשים רבים. זה הולך בדרך-כלל ככה: "אני רוצה אח ואחות, קודם אחות ואחר-כך אח" ולפעמים לחרדתנו "אח ואחות שיהיו ביחד בבטן של אמא":-)
כשנפגשת בארץ עם מירי וכאן עם ברברה שהיו בהיריון עד לא מזמן אמרת מדי פעם "אני רוצה לראות את התינוק שבבטן" וכשהסברנו שאי-אפשר בינתיים עד שיוולד אמרת "עכשיו"! בתסכול.

לפני כמה חודשים כשנסענו באוטו שאלת אותי פתאום : " אמא, אבא היה פעם בבטן של סבתא עירית?"
ועכשיו כשסבתא  מירה מבקרת אותנו את מדברת איתה ואיתנו על הנושא המון: "סבתא מירה היא אמא של אמא, וסבתא רבקה היא אמא של סבתא, ואמא הייתה בבטן של סבתא" ועוד ועוד...


אבל לפני כמה ימים קרה דבר שהרגיש לי מאוד חזק ומיוחד. טיילנו את, סבתא מירה ואני בחוף יפהפה שנקרא
Muir Beach ונמצא ב-Marin county צפונית לסן-פרנסיסקו. היה יום שימשי נהדר, טיילנו להנאתנו על החוף ובסוף עלינו על הגבעה לתצפית. את כבר היית עייפה, השעה התקרבה לשעת מנוחת הצהריים שלך ואז איבדת שיווי משקל ונפלת על שיח קוצני ונשרטת מעט באף ובפה. בכית הרבה וחיבקתי אותך ואמרת לי "אמא, אני רוצה שוב להיות תינוקת שלך" האמירה הזאת מאוד שכיחה אצלך, ואני אמרתי "בטח שאת תינוקת שלי, ואני אוהבת אותך" ואז אמרת "לא, אני רוצה לחזור ולהיות תינוקת בתוך הבטן שלך", אני עניתי "אי-אפשר לחזור לתוך הבטן אחרי שיוצאים, אבל אני פה איתך" ואת חזרת על בקשתך עוד כמה פעמים כשלבסוף שאלתי "את רוצה שאעטוף אותך בחיבוק שלי?" ואת ענית שכן ונכנסת עמוק לתוך זרועותי כשאני משתדלת לעטוף אותך מכל הכיוונים, נרגעת לאיטך וירדנו לנו חזרה אל האוטו ואל השינה.

הרבה פעמים אמרת שיש לך תינוק בבטן ודיברנו על כך שלילדות עדיין אין תינוקות בבטן, את גם אוהבת מאוד לשחק בבובות בצורת תינוק או לא, להניק אותם, לחתל אותם (בחיתול ומגבונים דימיוננים ופח אשפה דמיוני אליו זורקים את החיתולים המלוכלכים), לשיר להם שירי ערש, ללכת איתם במנשא מאולתר מהכפיה הלבנה שהבאנו פעם מסיני והיא מאוד שימושית בתור מנשא/שמיכה לתינוקות.
כל פעם התפקידים בין הבובות משתנים - הם אבא, אמא, סבתא, סבא והם מחליפים ביניהם את התפקידים.

היום בבוקר הדהמת אותנו באמירה חדשה בזמן ארוחת הבוקר, ישבנו ארבעתנו לשולחן- סבתא, את, אבא ואני ואת אמרת:
"סבתא כשאני אהיה גדולה ותהיה לי תינוקת בבטן והיא תיוולד אני רוצה שתיקני לה מתנות, אבוקדו וסושי מפלסטיק שהיא תוכל לשחק איתם ולהכניס אותם לפה".


והנה תמונות מאותו יום ב-Muir beach:










יום שבת, 30 באוקטובר 2010

חוזרים לכאן ולעכשיו

בחודשים האחרונים היה לי קשה לשבת ולכתוב, הסיבות רבות - הרבה התרחשויות, התחלות חדשות, וגם הרצון שלי לתעד את מה שכבר היה מחד והרגשה של כורח ורצון לכתוב על מה שקורה עכשיו מאידך. 
אז כרגע מה שאני מרגישה שנכון לי הוא לחזור לכאן ולעכשיו. הסיבה העיקרית והחשובה היא כי את כל-כך מדהימה ויש כל-כך הרבה דברים נהדרים שקורים איתך עכשיו שאני רוצה לספר עליהם ולשמר אותם כאן בשבילך.
אז נגיד בקצרה סליחה ותודה לשלל החוויות עליהן לא הספקנו לספר. אני שולחת מיליון ברכות וחיבוקים לכל החברים הנהדרים שלנו שפגשנו בביקור בישראל ולמשפחה הקרובה והמורחבת שהזכירו לנו למה אנחנו רוצים לחזור. תודה על כל הרגעים הנהדרים, חוויות הקיץ והים, היציאות, ההיכרויות המחודשות עם עלמה, השיחות והתמיכה ברגעים הקשים. אנחנו אוהבים אתכם מאוד מאוד!!!