רבים שואלים אותי - איך הייתה הטיסה?
אז ארחיב בנושא ממערות הזיכרון אשר הסניליות עוד לא נגסה בהן.
אז לאחר לילה ללא הרבה שינה שאת תחילתו ביליתי אני אצל מירי יחד עם ורד על בירה ומנגו ועוז עם הבנים בפאב השכונתי ואת סופו בהסתובבויות במיטה (שלי ושל עוז) ושנת ישרים (של עלמה) בבית הורי. קמנו לבוקר הנסיעה. עלמה הלכה כאילו כרגיל למשפחתון של נעמי ואנחנו העמסנו את האוטו שלנו ושל הורי, נפרדנו בדמעות מפפיה ויצאנו בשירה אל המשפחתון, הייתה פרידה מרגשת מנעמי ועלמה הרגישה בהחלט שמשהו קורה אך לקחה את זה לכיוון מאוד חיובי וכששאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס לאוטו כדי לנסוע לשדה התעופה היא אמרה "כן , כן, כן!!!" אז יצאנו לדרך...,
בשדה התעופה באו להיפרד מאיתנו גם איל אח שלי , עתר (אחות של עוז) עם דרור ורותם ועופר (אח של עוז) עם הללי. רגע הפרידה הסופי היה מרגש ולא קל.
הטיסה הקצרה יחסית (4 וחצי שעות) לפרנפורקט עברה אמנם ללא שינה אך די בקלות (למרות שעלמה היתה מאוד עייפה) הצטיידנו בהרבה אוכל כמובן , בלונים ושאר משחקים ולמזלנו כמויות של סימילאק, מתברר שמה שסיפרו לנו נכון, הם נורא צמאים בטיסה והיא לא רצתה מים שבדר"כ היא שותה המון אלא רק חלב..
הגענו בשמונה בערב לפרנפורקט, קנינו ארוחת ערב בשדה התעופה ומיד המשכנו בשאטל למלון, אכלנו, התקלחנו (עלמה בכיור כי לא הייתה אמבטיה והיא הייתה מבסוטה מהסידור) ונפלנו לשינה עמוקה עד הבוקר, קמנו כמו חדשים.
אכלנו ארוחת בוקר ממש בסדר במלון ונסענו במונית שהזמנו מראש לשדה התעופה (עם נהגת גרמניה לא כל-כך סימפטית אבל התעלמנו), הגענו מוקדם וכיוון שלא היה לנו מטען איתנו (הוא המשיך לסן-פרנסיסקו) הכל הלך מאוד מהר, ככה שהיו לנו עוד איזה שעתיים וחצי להעביר בשדה התעופה הענק הזה, את רובן עלמה העבירה בנסיעה בעגלת מטען (כמו שרואים בתמונות)
וכמובן היכרות עם כל נוסעי המטוס ויושבי שדה התעופה. אה, ושכחתי לציין אכילה...
כשהגיעה סוף סוף שעת הטיסה, עלמה הייתה עסוקה בשעה הראשונה עלמה הייתה עסוקה בטיולים במטוס (כשירדנו כולם כבר ידעו שקוראים לה עלמה כמובן ועוד כמה פרטים), צפיה בעננים וכמובן אכילה, קריאת ספרים וירחוני חברת התעופה. אחר כך היא נפלה לשינה של כשעה. ווכשקמה כבר הייתה ארוחת צהריים.. אחר-כך המשכנו לטייל, צפינו בקרחוני גרינלנד שראו אותם בצורה מדהימה, שיחקנו עם ילד סקנדינבי נחמד בשם מקרקו ולאחר הרבה זמן שוב נרדמנו, הפעם לכשלוש שעות רצוף! היא הייתה מאוד עייפה פשוט. כשהתעוררנו כבר נשארו רק כשעתיים וגם הן חלפו בסוף!
נחתנו לנו בסן - פרנסיסקו, עוקבנו ביציאה מעט בשל ענבים שהיו לנו בתיק,(פעם הבאה נזרוק אותם לפני), מצאנו סבל שיעזור לנו עם כל המטען ועוז התקשר למונית שהזמנו מראש ואז התחילה סגה לא נעימה - לא נרחיב יותר מדי, הסוף הוא שחיכינו כשעתיים כשהם כל הזמן אומרים לנו בטלפון שהם תיכף יגיעו, עלמה בוכה ועייפה מאו ואין לנו יכולת לזוז מאיפה שחיכינו עם כל המטען המטורף שלנו (וחברת המוניות עוד חייבה אותנו במאתיים דולאר על הזה), בסוף הציל אותנו פלסטינאי מאוד נחמד שגר כבר 20 שנה בסן-פרנסיסקו, הוא ראה שאנחנו אובדי עצות ופשוט לקח אותנו במחיר פייר עד הבית + הסברים בדרך ושיחה ידידותית על מצב המזרח התיכון, הגענו לביתנו הזמני ועלמה מיד נפלה לשינה (עוד בדרך ליתר דיוק), זהו הגענו, ההרפתקאה האמיתית מתחילה... .
אז ארחיב בנושא ממערות הזיכרון אשר הסניליות עוד לא נגסה בהן.
אז לאחר לילה ללא הרבה שינה שאת תחילתו ביליתי אני אצל מירי יחד עם ורד על בירה ומנגו ועוז עם הבנים בפאב השכונתי ואת סופו בהסתובבויות במיטה (שלי ושל עוז) ושנת ישרים (של עלמה) בבית הורי. קמנו לבוקר הנסיעה. עלמה הלכה כאילו כרגיל למשפחתון של נעמי ואנחנו העמסנו את האוטו שלנו ושל הורי, נפרדנו בדמעות מפפיה ויצאנו בשירה אל המשפחתון, הייתה פרידה מרגשת מנעמי ועלמה הרגישה בהחלט שמשהו קורה אך לקחה את זה לכיוון מאוד חיובי וכששאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס לאוטו כדי לנסוע לשדה התעופה היא אמרה "כן , כן, כן!!!" אז יצאנו לדרך...,
בשדה התעופה באו להיפרד מאיתנו גם איל אח שלי , עתר (אחות של עוז) עם דרור ורותם ועופר (אח של עוז) עם הללי. רגע הפרידה הסופי היה מרגש ולא קל.
הטיסה הקצרה יחסית (4 וחצי שעות) לפרנפורקט עברה אמנם ללא שינה אך די בקלות (למרות שעלמה היתה מאוד עייפה) הצטיידנו בהרבה אוכל כמובן , בלונים ושאר משחקים ולמזלנו כמויות של סימילאק, מתברר שמה שסיפרו לנו נכון, הם נורא צמאים בטיסה והיא לא רצתה מים שבדר"כ היא שותה המון אלא רק חלב..
הגענו בשמונה בערב לפרנפורקט, קנינו ארוחת ערב בשדה התעופה ומיד המשכנו בשאטל למלון, אכלנו, התקלחנו (עלמה בכיור כי לא הייתה אמבטיה והיא הייתה מבסוטה מהסידור) ונפלנו לשינה עמוקה עד הבוקר, קמנו כמו חדשים.
אכלנו ארוחת בוקר ממש בסדר במלון ונסענו במונית שהזמנו מראש לשדה התעופה (עם נהגת גרמניה לא כל-כך סימפטית אבל התעלמנו), הגענו מוקדם וכיוון שלא היה לנו מטען איתנו (הוא המשיך לסן-פרנסיסקו) הכל הלך מאוד מהר, ככה שהיו לנו עוד איזה שעתיים וחצי להעביר בשדה התעופה הענק הזה, את רובן עלמה העבירה בנסיעה בעגלת מטען (כמו שרואים בתמונות)
וכמובן היכרות עם כל נוסעי המטוס ויושבי שדה התעופה. אה, ושכחתי לציין אכילה...
כשהגיעה סוף סוף שעת הטיסה, עלמה הייתה עסוקה בשעה הראשונה עלמה הייתה עסוקה בטיולים במטוס (כשירדנו כולם כבר ידעו שקוראים לה עלמה כמובן ועוד כמה פרטים), צפיה בעננים וכמובן אכילה, קריאת ספרים וירחוני חברת התעופה. אחר כך היא נפלה לשינה של כשעה. ווכשקמה כבר הייתה ארוחת צהריים.. אחר-כך המשכנו לטייל, צפינו בקרחוני גרינלנד שראו אותם בצורה מדהימה, שיחקנו עם ילד סקנדינבי נחמד בשם מקרקו ולאחר הרבה זמן שוב נרדמנו, הפעם לכשלוש שעות רצוף! היא הייתה מאוד עייפה פשוט. כשהתעוררנו כבר נשארו רק כשעתיים וגם הן חלפו בסוף!
נחתנו לנו בסן - פרנסיסקו, עוקבנו ביציאה מעט בשל ענבים שהיו לנו בתיק,(פעם הבאה נזרוק אותם לפני), מצאנו סבל שיעזור לנו עם כל המטען ועוז התקשר למונית שהזמנו מראש ואז התחילה סגה לא נעימה - לא נרחיב יותר מדי, הסוף הוא שחיכינו כשעתיים כשהם כל הזמן אומרים לנו בטלפון שהם תיכף יגיעו, עלמה בוכה ועייפה מאו ואין לנו יכולת לזוז מאיפה שחיכינו עם כל המטען המטורף שלנו (וחברת המוניות עוד חייבה אותנו במאתיים דולאר על הזה), בסוף הציל אותנו פלסטינאי מאוד נחמד שגר כבר 20 שנה בסן-פרנסיסקו, הוא ראה שאנחנו אובדי עצות ופשוט לקח אותנו במחיר פייר עד הבית + הסברים בדרך ושיחה ידידותית על מצב המזרח התיכון, הגענו לביתנו הזמני ועלמה מיד נפלה לשינה (עוד בדרך ליתר דיוק), זהו הגענו, ההרפתקאה האמיתית מתחילה... .
אני כל כך שמחה בשבילכם שעשיתם חניית לילה בפרנפורקט! אני חושבת שזה מה שהפך את כל חווית הטיסה לנעימה יותר. ומה אגיד על הפלסטינאי - הלוואי ונצליח לזכור תמיד כי האדם באשר אדם הוא. אנשים נחמדים ומקסימים יש בכל מקום. רק צריך להיות נחמד מספיק להבחין בהם. נשיקות ומתגעגעת, מירי
השבמחקתודה יקירתי,
השבמחקהאמת שאני מרגישה כי מיום ליום האוירה הקוסמופוליטית מחזקת את הרגשתי בנושא שהיא מאוד דומה לשלך. באחד הימים קניתי קפה מפלסטינאי חביב אחר ממזרח ירושלים במקור ובסוף שבוע לפני זה קיבלנו שני כסאות בחינם מפלסטינאי צעיר ברחוב שאמא שלו מראמללה, קוראים לו באדר ויש לו קרובים בנצרת. דיברתי איתו על זה שאמא שלו אובא שלי שניהם פסיכולוגים חינוכיים.
אז חשבתי לעצמי, איך ברמה של האדם לאדם תמיד מוצאים שפה משותפת ואז חשבתי, האם זה המרחק שמקהה ומתשתש את המעצורים והסיכסוכים ואז שוב חשבתי (אני חושבת קצת יותר מדי כנראה בזמן האחרון) שגם בארץ יש לי חברים ערבים שאני מאוד אוהבת, אז המסקנה היא שפשוט צריך כבר להגיע היום שהאנשים הפשוטים יגידו לפוליטיקאים שמקלקלים - די! אבל אולי צריך קצת להתרחק מהקלחת כדי שזה יהפוך להיות יותר ברור...
ולסיכום - שיבוא כבר שלום עלינו - אמן!!!
שיהיה שבוע טוב...
לי ברור שכמו גם בינינו, היהודים, הרי בסופו של דבר זה תמיד ברמה של האדם לאדם. רק שאני פסימית יותר ממך. אולי כי אני לא במרחק כרגע מהקלחת שהכנסנו את עצמנו אליה. לדעתי, לצערי, יש כאן יותר מדי אנשים שמעוניינים במלחמה בשני הצדדים, ובמיוחד הפוליטיקאים, ולא בשלום. אני לא חושבת שאי פעם האנשים הפשוטים יקבעו לפוליטיקאים. אלא אם נגיע למצבה של צרפת ב-1789, למשל. האמת שאני לא חושבת שיהיה כאן שלום. ואולי זה נושא לשיחה אחרת. אסיים בנימה אופטימית יותר - נחפש את האנשים הבודדים, ואיתם נחיה בשלום. בין אם יהודים, ובין אם ערבים.
השבמחקנשיקות! כייף לשוחח איתך!