אז מה היה לנו בינתיים?

החלטתי, לפני שנתקדם, לסכם מעט מאירועי החודש האחרון (היו כל-כך הרבה, זה נראה יותר כמו שנה).
אז הגענו לבית הזמני שנמצא בעירה קנסינגטון שנמצאת בגבעות צפונית מעט לברקלי (יש כאן הרבה מישמש של עיירות צמודות עם גבול וירטואלי, מזכיר את סגנון רמת-גן, תל-אביב , גבעתיים, רק ש...וסליחה לכל שוכני גוש דן - יפה) מדובר בבית מפונפן אשר צופה לנוף מרשים של מפרץ סן-פרנסיסקו עם גשר הזהב, שרואים אותו כשאין ערפל (חצי מהזמן בערך), עמוס בריהוט וינטייג' מה שלא ממש נוח עם ילדה נמרצת בת שנה וחצי שהספיקה כבר לקרוע וילון מפונפן ומתפורר שלמזלנו אחרי שדיווחנו לבעלת הביתהתברר שכבר היה קרוע חלקית.
למחרת הגעתנו הגיעה עירית אמא של עוז שנשארה איתנו שבועיים ועזרה לנו עם עלמה בעודנו בחיפושים וסידורים.
הימים הראשונים היו לא קלים, עלמה הייתה בג'ת לג, התעוררה באמצע הלילה, קראה לפפיה וליבנו נשבר, אבל תוך ארבעה ימים בערך כבר היה הרבה יותר טוב. רשימת הסידורים שלנו הייתה מאוד ארוכה אבל לאט לאט נמחקו השורות.
קודם כל פתחנו חשבון בנק (אתם לא מאמינים איזה שירות, איך שאתה נכנס קופצים עליך ומטפלים בך ואף פעם אין תור, יש מה ללמוד בארץ לגבי השירות), קנינו אוטו, מצאנו בית - מה שלא היה פשוט בכלל וראינו הרבה מאוד...והיו עוד כל מיני סידורים עם שלטונות ההיגרה, האוניברסיטה ועד ועוד
הכרנו (בעזרת עינת אישתו של סער שסיפקה המון אינפורמציה ודרך קבוצת הנשים של נשות האוניברסיטה עליה אספר בהמשך) המון פארקים נהדרים לילדים, למדנו איפה קונים מה ובזול וזה הולך ונהיה יותר קל, וגם בהחלט מהנה.
הספקנו לבקר פעמיים בסן-פרנסיסקו היפה, היינו בגשר הזהב, בפיר 39 (כלבי הים) בצ'יינה טאון ובפישרמן דוורף
היינו בהמון מכירות חצר מגניבות, ריהטנו כמעט את כל הבית כבר + מלא בגדים ומשחקים לעלמה (הרבה מהם עדיין עם התגית מהחנות) ב-800 דולר.. בכל סוף שבוע כל האזור מלא מכירות חצר וגם המון דברים שפשוט הוצאו החוצה עם שלט חינם! (שתי הכורסאות בסלון שלנו למשל).
לעלמה ולי יש כבר שלוש קבוצות של ילדים והורים שאנחנו הולכות אליהן בבקרים:
אחת של נשות האוניברסיטה, שמארגנות נשות פרופסורים קשישות ומקסימות שמניסיון העבר שלהן יודעות שלא פשוט להיקלט במקום חדש ולכן מארגנות את הקבוצה הזו של נשות אנשי סגל מכל העולם (וגם בעלי - היה בעל של מסקוטלנד) נפגשים בחינם במשחקיה מקסימה עם כיבוד, מאוד נחמד....
השניה של נשים נחמדות (מכנסיה אבל מה זה חשוב(שהגעתי אליה דרך ג'ולי, אותה פגשתי באחד מהפארקים), שנפגשות כל יום שישי שני באחד הפארקים באזור, היינו בינתיים פעם אחת והיה ממש כיף, ג'ולי היא עיתונאית מקסימה שעובדת מהבית עכשיו וגרה קרוב לבית אליו אנחנו אמורים לעבור בקרוב סוף סוף...
השלישית כקונטרה לכנסיה היא של קהילה רפורמית בשם "בית אל" אשר ממוקמת בצפון ברקלי. עכשיו בקיץ גם נפגשים בפארקים בחוץ. יאתם היה לי צירוף מקרים ממש מצחיק, אישה אחת סיפרה לי במקרה שוב באחד הפארקים כי היא יהודיה שהלכה לפני כמה חודשים לקבוצה הזו בבית הכנסת של הקהילה, חיפשתי באתר האינטרנט שלהם וראיתי שנפגשים בימי שני בבוקר, החלטתי ללכת אבל בדיוק היו לנו סידורים וראיתי שאני לא אגיע בזמן אז הקפצתי את עוז לאוניברסיטה והמשכתי לאחד הפארקים ליד - בעודי פוסעת לכיוון איזור המשחקים שמעתי שתי נשים מדברות על "בית אל" ניגשתי אליהן ושאלתי אם הן קשורות לקבוצה הזו והן אמרו לי - כן, גם את באת למפגש הבוקר בפארק? מזל שלא נסענו לבית כנסת, בנוסף הגיעה לשם במקרה ברוק עם בנה מייקה, בחורה מאוד חמודה שהכרתי כמה ימים קודם באותו פארק ומתברר שגם היא הלכה פעם לקבוצה הזו והפסיקה ובאה במקרה, אז גם היא הצטרפה, היה ממש כיף...ויש מפגש גם בשבוע הבא!
לפני שבועיים נסענו לסוף שבוע לחתונה של אלדד ודבי, היה מאוד נחמד, עלמה נהנתה מהרבה תשומת לב ופגשה את המשפחה בארצות הברית, אכלנו הרבה, רקדנו ואפילו טיילנו קצת ועלמה התחילה לתרגל יוגה, רייצ'ל עשתה תרגילים והיא הצטרפה , מאז חזרנו על זה הרבה פעמים כולל חיקוי של קבוצות יוגה בפארק...
אז לסיכום,
מצאנו בית מקסים בשכונה טובה בצפון אוקלנד, על גבול ברקלי ובמרחק אופניים מהאוניברסיטה ומרחק הליכה מרחוב קולג' שזה מין שינקין מקומי מאוד נחמד. הבעיה היא שמשפצים אותו וכדרכם של שיפוצים הם מתארכים הרבה פעמים יותר מהצפוי. היינו אמורים לעבור מחר אבל הם לא הצליחו לסיים ואת הבית שאנחנו בו עכשיו אנחנו חייבים לפנות מחר. אז מצאנו עוד בית זמני לשבוע, היינו מאוד מבואסים ברגע הראשון כי זה להעביר דברים פעמיים ולשגע את עלמה פעמיים! אבל לקחנו אויר וסיכמנו עם עצמנו כי השיגרה המבורכת תחכה עוד שבוע, ובסוף יהיה לנו בית כיפי עם גינה, עצי פרי, חדר אורחים/עבודה ונוכל להתחיל לארגן, ליצור לעלמה פינות משחק, לייצר קומפוסט ובתקוה גינת ירק ...
יש למה לחכות...

הטיסה

רבים שואלים אותי - איך הייתה הטיסה?
אז ארחיב בנושא ממערות הזיכרון אשר הסניליות עוד לא נגסה בהן.
אז לאחר לילה ללא הרבה שינה שאת תחילתו ביליתי אני אצל מירי יחד עם ורד על בירה ומנגו ועוז עם הבנים בפאב השכונתי ואת סופו בהסתובבויות במיטה (שלי ושל עוז) ושנת ישרים (של עלמה) בבית הורי. קמנו לבוקר הנסיעה. עלמה הלכה כאילו כרגיל למשפחתון של נעמי ואנחנו העמסנו את האוטו שלנו ושל הורי, נפרדנו בדמעות מפפיה ויצאנו בשירה אל המשפחתון, הייתה פרידה מרגשת מנעמי ועלמה הרגישה בהחלט שמשהו קורה אך לקחה את זה לכיוון מאוד חיובי וכששאלתי אותה אם היא רוצה להיכנס לאוטו כדי לנסוע לשדה התעופה היא אמרה "כן , כן, כן!!!" אז יצאנו לדרך...,
בשדה התעופה באו להיפרד מאיתנו גם איל אח שלי , עתר (אחות של עוז) עם דרור ורותם ועופר (אח של עוז) עם הללי. רגע הפרידה הסופי היה מרגש ולא קל.
הטיסה הקצרה יחסית (4 וחצי שעות) לפרנפורקט עברה אמנם ללא שינה אך די בקלות (למרות שעלמה היתה מאוד עייפה) הצטיידנו בהרבה אוכל כמובן , בלונים ושאר משחקים ולמזלנו כמויות של סימילאק, מתברר שמה שסיפרו לנו נכון, הם נורא צמאים בטיסה והיא לא רצתה מים שבדר"כ היא שותה המון אלא רק חלב..
הגענו בשמונה בערב לפרנפורקט, קנינו ארוחת ערב בשדה התעופה ומיד המשכנו בשאטל למלון, אכלנו, התקלחנו (עלמה בכיור כי לא הייתה אמבטיה והיא הייתה מבסוטה מהסידור) ונפלנו לשינה עמוקה עד הבוקר, קמנו כמו חדשים.
אכלנו ארוחת בוקר ממש בסדר במלון ונסענו במונית שהזמנו מראש לשדה התעופה (עם נהגת גרמניה לא כל-כך סימפטית אבל התעלמנו), הגענו מוקדם וכיוון שלא היה לנו מטען איתנו (הוא המשיך לסן-פרנסיסקו) הכל הלך מאוד מהר, ככה שהיו לנו עוד איזה שעתיים וחצי להעביר בשדה התעופה הענק הזה, את רובן עלמה העבירה בנסיעה בעגלת מטען (כמו שרואים בתמונות)



וכמובן היכרות עם כל נוסעי המטוס ויושבי שדה התעופה. אה, ושכחתי לציין אכילה...
כשהגיעה סוף סוף שעת הטיסה, עלמה הייתה עסוקה בשעה הראשונה עלמה הייתה עסוקה בטיולים במטוס (כשירדנו כולם כבר ידעו שקוראים לה עלמה כמובן ועוד כמה פרטים), צפיה בעננים וכמובן אכילה, קריאת ספרים וירחוני חברת התעופה. אחר כך היא נפלה לשינה של כשעה. ווכשקמה כבר הייתה ארוחת צהריים.. אחר-כך המשכנו לטייל, צפינו בקרחוני גרינלנד שראו אותם בצורה מדהימה, שיחקנו עם ילד סקנדינבי נחמד בשם מקרקו ולאחר הרבה זמן שוב נרדמנו, הפעם לכשלוש שעות רצוף! היא הייתה מאוד עייפה פשוט. כשהתעוררנו כבר נשארו רק כשעתיים וגם הן חלפו בסוף!
נחתנו לנו בסן - פרנסיסקו, עוקבנו ביציאה מעט בשל ענבים שהיו לנו בתיק,(פעם הבאה נזרוק אותם לפני), מצאנו סבל שיעזור לנו עם כל המטען ועוז התקשר למונית שהזמנו מראש ואז התחילה סגה לא נעימה - לא נרחיב יותר מדי, הסוף הוא שחיכינו כשעתיים כשהם כל הזמן אומרים לנו בטלפון שהם תיכף יגיעו, עלמה בוכה ועייפה מאו ואין לנו יכולת לזוז מאיפה שחיכינו עם כל המטען המטורף שלנו (וחברת המוניות עוד חייבה אותנו במאתיים דולאר על הזה), בסוף הציל אותנו פלסטינאי מאוד נחמד שגר כבר 20 שנה בסן-פרנסיסקו, הוא ראה שאנחנו אובדי עצות ופשוט לקח אותנו במחיר פייר עד הבית + הסברים בדרך ושיחה ידידותית על מצב המזרח התיכון, הגענו לביתנו הזמני ועלמה מיד נפלה לשינה (עוד בדרך ליתר דיוק), זהו הגענו, ההרפתקאה האמיתית מתחילה... .

כבר חודש

לא להאמין, אבל אנחנו כאן כבר חודש.
מצד אחד זה עבר מהר, מצד שני נראה עם כל ההתרחשויות כאילו עבר הרבה יותר זמן...
החלטתי לכתוב את הבלוג הזה קודם כל בשבילך עלמה שלי שתוכלי לצפות ברשמים האלה וללמוד על עצמך בהתחלת החיים ועל כל החוויות שחלק מהן בודאי לא תזכרי (באופן המודע של הזיכרון). וגם כמובן בשביל אבא שלך ובשבילי כי את כל-כך מדהימה עכשיו וכל הזמן משתנה, מתפתחת ולומדת תעלולים חדשים שקשה לעקוב ואנחנו לא רוצים לפספס.הבלוג מיועד גם לכם, המשפחה והחברים וכל היקרים לנו שעכשיו רחוקים פיזית מאיתנו, שתוכלו להנות, לקרוא ולראות את מעלליה של הקטנה שלנו בקליפורניה.
אז איך מתחילים? פשוט אספר ממאורעות החודש האחרון.
זה היה חודש מאוד מרגש - כולל כמובן את הימים אויותר נכון השבועות שקדמו לפרידה מהארץ, סבב ממושך של פרידות מהיקרים לנו, מפפיה שלנו, מהבית שלנו וכתוצאה מכך מכל מה שמוכר, ומהשיגרה המבורכת של עלמה ושלנו.
אז נחזור קצת אחורה...